בזמן האחרון קצת נעלמתי. ככה לפחות זה מרגיש.
התכנסתי, התבצרתי, הצטמצמתי. חיפשתי מרחב מוגן שיגן עלי מפני ימים קשים, רגעי עצב, סערת רגש באה והולכת. בשנים האחרונות "התרגלנו" לחוות את המלחמות של הארץ שלנו ממרחק גיאוגרפי. מרחק שלא חס על הלב הכואב אבל כן פוטר מאזעקות וריצה למקלטים.
ועכשיו, במלחמה הזאת, אנחנו כאן. הוא במילואים, אני והם בריצות למקלטים ושינה על מזרונים.
אז בזמן האחרון קצת נעלמתי. גם מכאן, מהמרחב הוירטואלי, אבל גם בכלל. יש ימים שאני רוצה להיעלם, ויש ימים שנעלמים לי. מהר מדי. לא יודעת מה מהם מכאיב יותר.
מאז שחזרנו לכאן, לשנה המורכבת והמיוחדת הזאת, כבר כל כך הרבה דברים קרו.
מלחמות ומשאים ומתנים, התקפות וחזרות לשגרה, אובדנים ושמחות, סופים והתחלות.
ואני, רק רציתי קצת להיעלם. לקחת פסק זמן, לעשות פוס משחק, מהמציאות המטורללת הזאת.
אבל במקום זה טיפלתי, בישלתי, הסעתי, הבאתי, קניתי, עזרתי בשיעורים, ניגבתי דמעות (גם של אחרים), הקפצתי לחוג או לחבר, החזרתי מהשיעור הפרטי, הרגעתי בלילה כשהאזעקות היו כבר יותר מדי, הסברתי מה אמרו בחדשות, הנמכתי את צליל ההתרעות, הדלקתי וכיביתי את הזומים לפי מדד הסבלנות (שלהם ושלי), קניתי חוברות עבודה וגם דחפתי אותם חזרה למגירה כשכבר לא היה כוח. הדרכתי דמיון על הימים שאחרי, חיבקתי חזק כשהם היו צריכים, וחזק יותר כשאני הצטרכתי. ואז שוב, גם בשבילו כשהיה במילואים.
לא ממש היה זמן להיעלם. ועכשיו, כש"השגרה" חזרה, זה דווקא מרגיש ששגרת המלחמה נעלמה. והמצב החדש הזה הוא הזמני, שברירי מדי, נוטה להתרסק, ליפול, להסתיים בקרוב. או שלא. אף אחד לא באמת יודע.
ומה כבר נשאר לנו מה"שגרה" הזאת? כבר נעלמו כל כך הרבה ימים, לא נשאר לנו כאן עוד הרבה בכלל. אנחנו מתחילים לקפל, לנפות, לארוז, לנהל רשימות משימות של מסירה, מכירה, קניה. רשימות של פרידה. ועדיין אין ממש זמן להיעלם. רק אולי לרגעים קטנטנים שנבלעים בתוך המציאות המטורללת הזאת.
בעוד 100 ימים בדיוק (!) נעלה על מטוס, ואז אחרים ירגישו שנעלמתי. ואני ארגיש שוב שהכל נעלם לי. אצטרך שוב להתחיל מחדש. ללמוד את השכונה והרחוב, להפוך את הקירות לבית, ללמוד את המצרכים שיש וגם את מה שאין בסופר. שוב להציג את עצמי מחדש, לנסות להכיר אנשים חדשים שאולי בתקווה עם הזמן, יכנסו לחיי. זאת הרבה עבודה, לא להיעלם בתוך מקום חדש. וזאת גם הרבה עבודה להצליח להיעלם קצת בתוך מקום מוכר וידוע. למצוא מרחבים מוגנים קטנים, איים של שפיות, מקום לברוח אליו.
נותרו לי עוד 100 ימים עד הפרק הבא.
100 ימים של "שגרה", סימון וי על משימות מהרשימה, וגם, אני מקווה, ימי היעלמות. של זמן איכות עם חברים ומשפחה, של ים ושמש כמו שיש רק פה בבית, של הליכה בפארק וספר על החוף. ימים של מוזיקה ביום שישי בצהריים בחצר אצל אמא. 100 ימים עד לניירובי, קניה.