כשחיינו שם, רחוק, עבדתי קשה סביב כל חג ומועד כדי להצליח להרגיש אוירת חג, כדי שזה ירגיש, לפחות קצת, כמו בבית. פתחתי שולחנות ארוכים ומילאתי אותם באוכל ובאנשים, כדי שירגיש כמו בבית. אבל זה אף פעם לא היה בדיוק.
בתוך ארבע הקירות שלנו, לכמה שעות בודדות זה הרגיש אמיתי, אבל ברגע שיצאנו אל הרחוב, המציאות הייתה ברורה. אנחנו לא בבית. אין אוירת חג כמו שיש לפני החגים הגדולים, אין דגלים שמקשטים את הרחובות ביום הזיכרון ויום העצמאות. פשוט אין.
כשחזרנו לארץ לשנה המיוחד הזאת, חיכיתי להזדמנות לחגוג כאן את כל החגים. להרגיש אותם באמת. את האוירה שלפני, הריחות, הצלילים, הפקקים והכבישים המתרוקנים בערבי החג.
רציתי לחוות את כל זה לפני שנצא שוב, למקום רחוק.
ואז קרתה השנה המוזרה הזאת. את פורים חגגנו בממ"ד, את ההגדה של פסח קראנו בין אזעקות, ובהפסקת האש הילדים חזרו מבית ספר עם משלוח מנות, משה בתיבה ודגל יום העצמאות גם יחד.
הכל התערבב, אוירת החגים התערבבה עם אוירת המלחמה. צפירות מתערבבות עם אזעקות. זה לא בדיוק כמו בבית, או שבעצם, זה בדיוק כמו בבית.
גם ליום הזה חיכיתי כשהייתי שם רחוקה, ליום הזיכרון ויום העצמאות. לתחושה הזאת שכולם כואבים יחד. לא כמו שם, כשהיינו רחוקים. והאנשים ברחוב נראו לי כל כך מנותקים ולא מבינים את היום הזה. לא מבינים איך זה מרגיש, לא מבינים כלום. פה כולם מבינים. לא צריך להסביר כלום. אפשר ללכת ברחוב ולבכות, אפשר להסתובב עם פרצוף עצוב ולב כואב ולאף אחד זה לא יראה מוזר.
כאן, בבית שלנו, הרדיו משמיע את השירים הנכונים, העורף של הילדים שזוף מדי משבוע של חזרות דגלנות לטקס, הם הלכו כולם בחולצה לבנה ושמעו את הסיפורים הכואבים של היום הזה. את הסיפורים של הארץ הזאת.
חיכיתי ללכת איתם יחד לגלעד הזיכרון שהצופים בונים כל שנה במרכז המסחרי, ולתת לעצבות לשקוע באחר הצהריים של יום חול שמרגיש כמו יום קודש.
בערב יום הזיכרון עמדנו יחד בצפירה, לצד המיטה שלהם, רגע לפני שהלכו לישון. עמדנו כולנו בדממה, עם ראש מורכן. התבוננתי על הרגליים הקטנות שלהם שהן כבר לא כל כך קטנות. וחשבתי את אותן המחשבות המפחידות שכל אמא ואבא במדינה הזאת חושבים כשהם מסתכלים על הילדים שלהם. ביום הזה, ובכל יום.
בערב יום העצמאות, במעבר החד והמוכר, כבר נתקשט בכחול ולבן, וניקח אותם לחגוג את יום ההולדת של המדינה שלנו. במסגרת המגבלות שעדיין קיימות מהמלחמה הנוכחית, תחת הסכם הפסקת האש שעומד לפוג בכל רגע, לפני החזרה למרחבים מוגנים, נמצא בנו איזה כוח קטן גם לחגוג.
זר לעולם לא יבין זאת. לעולם. וגם אני לא תמיד מצליחה להבין, את המציאות המטורפת שאנחנו חיים בה. אבל אני יודעת שביום הזה בשנה הבאה כבר נהיה שוב רחוקים, ושוב נהיה מוקפים בזרים שלעולם לא יבינו. אז לפחות היום נכאב יחד ונחגוג יחד, עם אנשים שמבינים. בלי מילים.