אין מישהו שלא זוכר איפה הוא היה בשביעי באוקטובר 23'.
אנחנו היינו בסיאול, דרום קוריאה.
רק שלושה חודשים קודם לכן נחתנו בסיאול, אל תוך הקיץ הגשום והדביק ביותר שפגשנו.
הנחיתה בסיאול הייתה לא פשוטה. הגענו למקום חדש וכל כך שונה מכל מה שהכרנו. בחמשת השבועות הראשונים גרנו בכלל בבית מלון תוך חיפושים עיקשים אחר דירה קוריאנית שתצליח להכיל משפחה ישראלית כמונו.
תקופת ההסתגלות הראשונית הייתה מאתגרת ולוותה במזג אויר משוגע מלא בגשמי מונסונים שלא אפשרו לנו ממש להסתובב ברחובות.
ואז הגיע אוקטובר. הצלחנו להוציא את הראש ממש לרגע אל הרחוב, לראות איזה פסטיבל לכבוד חג הצ'וסוק הקוריאני ואז בצהרי אותה שבת, השביעי באוקטובר 23', חזרנו בבהלה אל הדירה הקוריאנית הקטנה ולא יצאנו ממנה ימים ארוכים אחר כך.
הסתגרנו בתוך עצמנו, הסתגרנו מפני העולם שבחוץ, צללנו אל ערוצי החדשות וסרטוני הזוועות שמילאו לנו את הטלפונים ובדאגה אדירה למשפחות ולחברים שבארץ.
בסופו של חג הצ'וסוק הילדים נדרשו לחזור לבית הספר ואנחנו, תחת כללי אבטחה כבדים ולבבות כבדים עוד יותר, נדרשנו לחזור לעבודה.
המפגש עם העולם שבחוץ, עם הרחוב הקוריאני והכל כך לא ישראלי הזה, היה קשה מאוד.
הדיסוננס בין מה שאנחנו חווינו בפנים לבין הרחובות ההומים, הפסטיבלים, והאנשים חסרי המודעות לכאב שלנו, היה נורא כל כך שזה כאב בעצמות. המפגינים ושלטי החוצות המסיתים לא איחרו לבוא ופגשנו בהם יום יום, כל יום בשנתיים שאחרי. אני זוכרת את תחושת חוסר האונים, הדאגה, הכעס, האבל, ההלם. מעין מערבולת בלתי פוסקת של רגשות שלא הפסיקה עד היום.
אז, וגם היום, ניתבתי אותן לכתיבה ולמחקר על המלחמה, על מי שחווה אותה בחו"ל ובארץ. על מי שנפל, על מי שניצל, על מי שהיה בתפקיד ולא סיים אותו עד היום.
אין מי שלא זוכר איפה הוא היה בשביעי באוקטובר 23'. גם אני זוכרת. אני זוכרת את המפגינים ברחובות סיאול אוחזים בשלטים שקוראים להשבתו של היטלר, את ארונות הקבורה מעוטרים דגלי פ*לסטין בגדלים של ילדים, את שלטי החוצות נגד ישראל פזורים על הרחוב הראשי בסיאול, ואת ילדנו שואלים אותי למה… אני זוכרת. זוכרת את הילדים שניגשו אליהם בהפסקה ואת אלה שנסעו איתם בהסעה לבית ספר שצעקו לעברם את כל שירי המחאה שלמדו מההפגנות. וגם את הפיגוע בדיוק שנה אחר כך, בשמחת תורה 24' שבמזל הסתיים רק בנזק לרכוש.
אני זוכרת את החשש להגיע לכל מפגש הורים בבית ספר או מסיבת יום הולדת של חברים של הילדים, כי אי אפשר באמת לדעת מי מההורים בקהילה הבינלאומית בעדנו או נגדנו.
אני זוכרת את המלחמות על השבת החטופים גם במקום רחוק כל כך מהבית. אני זוכרת הכל.
בציון יום השנה השני של השביעי באוקטובר כבר היינו חזרה בארץ. צפינו וציפינו ביחד עם כל המדינה לשובם של החטופים. עד האחרון שבהם.
השבוע נציין את יום השנה השלישי מאז אותו יום השביעי באוקטובר 23'.
השנה נציין אותו כאן, בניירובי, קניה. מוקפים באנשים שהכרנו כאן, קהילה חדשה, שרובה מורכבת מאנשים שהיו שם, בארץ, בקיבוצים, בשירות הצבאי שלהם, בתוך המלחמה.
כל אחד מאיתנו, הם ואנחנו, עדות מהלכת של המלחמה של כולנו. עדות חיה ונושמת של המציאות הכואבת והבלתי נתפסת שכולנו עדיין חווים. מי שבארץ ומי שבחו"ל. מי שהיה שם ביום הנורא ומי שהיה בכל נקודה אחרת על הגלובוס.
הבוקר פינינו מקום וזמן לשבת ולהקשיב. להקשיב לסיפורים מאחורי האנשים שנמצאים איתנו כאן בניירובי אבל אז, ביום הנורא ההוא יצאו להילחם. ולא הפסיקו מאז. בתוך הקרב ומחוצה לו.
עד היום. כולנו עדים. לכל אחד ואחת יש סיפור לספר, על היום ההוא ועל כל יום שבא בעקבותיו.
ספרו אותו. ספרו את הסיפור שלכם.ן, הזמינו אחרים לספר את שלהם. כתבו אותו, ציירו אותו, הקליטו אותו בוולוג, כל מה שיאפשר להשמיע את קולכם, ולשמוע את של אחרים. כי כולנו עדים, כולנו. למציאות מלחמה שלא נגמרת. לכולנו יש סיפור לספר. אל תישארו איתו לבד.