ידענו מראש שאנחנו חוזרים רק לשנה אחת, לפני שנצא שוב.
תיארנו לעצמנו שזאת תהיה שנה מיוחדת, אבל לא באמת ידענו עד כמה.
נחתנו בסוף יולי 2025 לישורת האחרונה של "עם כלביא". הילדים פגשו לראשונה את האזעקות והריצה למרחב מוגן כבר בשבועיים הראשונים בארץ, בתוך ימי האולפן-עברית בירושלים.
מעט אחר כך שנת הלימודים נפתחת, הילדים מסתגלים למסגרות בישראל. אני מתמקמת עם הקליניקה, פרויקטים חדשים נכנסים והוא הולך למילואים.
כמה חודשים אחר כך אנחנו צופים עם כל המדינה בשידורי היראליטי-זוועות של טקסי החזרת החטופים. מציאות מטורפת שנעה בין 'ביחד ננצח' ל'מדינה בפוסט טראומה', שידורי לוויות בשידור חי, וגם 'כמה טוב שבאנו הביתה'.
פחות מארבעה חודשים לחזרה שלנו הביתה אבא שלי האהוב נפרד מאיתנו. חשבתי שיהיה לנו יותר מארבעה חודשים להיות יחד אבל אף אחד לא שאל אותי. ישבנו שבעה, קמנו. ומאז אני מנסה ללמוד איך חיים בלי אבא. ושוב, חודשים בודדים אחר כך מלחמה נוספת, 'שאגת הארי'. שוב אזעקות, מרחבים מוגנים, בלי מסגרות. בלי שגרה. לישון על מזרונים עם הילדים. לצרוך יותר מדי חדשות. לאבד שפיות. ואז כאילו שגרה. או לפחות לנסות לייצר אחת. הילדים חוזרים למסגרות, שוב פרוייקטים, עוד מילואים. טקס קבלת דוקטורט. חגיגות ימי הולדת, סוף שנה ומסיבות פרידה. מגיע הזמן להתחיל לארוז שוב.
יולי 2026, השנה מתקרבת לסיומה. נפרדים מהבית השכור והזמני, שוב דוחסים את חיינו למכולה ועוד כמה מזוודות, ואז ארבעה ימים לפני הטיסה, ממש אתמול (!), הפכתי לדודה לעוד שני (!2!) אחיינים מתוקים שזיכו אותי להיות כאן, בארץ, כשהם מגיחים לעולם. אירוע שחשבתי שאוכל ללוות רק בשיחת וידאו מרחוק, בתחושת פספוס גדולה (אחותי אין עליך בעולם!!!)
בין מחלקת יולדות, ונדודים בין חיבוקים אחרונים של חברים ומשפחות אוהבות, כמעט בלי שעות שינה ועם תנועה חדה מדי בין בכי לצחוק ושוב בכי ושוב צחוק, בעוד 3 ימים (!) נסגור שוב את המזוודות ונעלה על הטיסה לפרק הבא במסע שלנו – קניה.
בינתיים אני מברכת על הימים והאירועים שזכיתי להיות נוכחת בהם בשנה הזאת, כואבת על האירועים שעוד יהיו ואפספס, וכבר מתגעגעת לכל מה שנשאר פה. בימים העמוסים האלה כבר אין כרגע מקום להתרגשות וציפייה למה שתביא איתה השנה הקרובה. הכל תפוס. המחשבות, הדאגות, השרירים.
לכל אלה בטח יהיה מקום להשתחרר כשנגיע, או לפחות בטיסה בצאת השבת, ובצאת השנה הזאת.