שבוע אחרון בארץ, וממש רגע לפניו, כנגד כל הסיכויים הספקנו לעשות חופשה באילת לפני שאנחנו עוזבים שוב.
הילדים ממש ביקשו אילת, ואנחנו לא ממש הבנו את ההתלהבות והצורך אבל בתקופה הזאת, כשאנחנו בין בתים, עוברים עם מזוודות גם ככה ממקום למקום, אמרנו שאם כבר אז עכשיו.
אחרי 5 ימים של שמש וים באילת, שזופים ועם דלקות אזניים מהבריכה במלון, המשכנו לעוד חגיגות ופרידות.
ככה יראה השבוע הקרוב, עד הטיסה. חגיגות ופרידות אחרונות, מכל מי שעוד לא הספקנו להיפרד, מאלו שכבר נפרדנו אבל לא משנה כמה ניפרד זה לעולם לא יהיה מספיק, ממקומות שחשוב לנו עוד לבקר ולראות לפני פרידה.
לפני כל הרילוקיישנים שלנו לא ידעתי ששבוע אחד בודד יכול להתחלק לכל כך הרבה חלקים, לכל כך הרבה מקומות, לכל כך הרבה אנשים. ויש גם את כל מי ומה שלא נספיק. אנחנו לומדים כל פעם להיות סלחניים עם עצמנו קצת יותר במקומות האלה. זה לא פשוט בכלל.
ככה למשל כבר הבנו מראש שאת יום הנישואים שלנו לא נצליח לחגוג בתוך כל הטירוף הזה. החלטנו יחד שנדחה את החגיגות לכשנגיע לניירובי, אחרי כל הפרידות והמעבר והטירוף של הימים האלו.
אחרי 15 שנות נישואים (ו-22 שנות זוגיות) מלאות בחוויות וגדילה משותפת, שנינו הבנו שעדיף ככה.
בעוד שבוע מהיום בשעה הזאת, כבר נהיה בניירובי, קניה, ונתחיל את הפרק הבא במסע שלנו.
אנחנו אמנם מנוסים יותר, גדולים יותר, מבינים יותר, אבל משהו בבגרות ובמבט המפוכח גם נותן יותר מקום לפחדים. אני מרגישה פחות הרפתקנית, ויותר יודעת מה אני רוצה ואיך. משתדלת להשאיר מקום לחלומות חדשים וללא ידוע, ועדיין לתת מקום לגעגוע שמכרסם כבר מעכשיו.
שבוע אחרון ואין מקום להתרגשות. אנחנו עסוקים מדי בלתפעל את הלו"ז, בלהספיק הכל, בדברים שנזכרים בהם בדקה התשעים. זה שבוע קשוח מאוד. מצבי הרוח משתנים בתכיפות הולכת וגוברת, המעברים בין הבכי לחיוך הופכים חדים יותר עד שמתערבבים יחד וקשה להפריד בין השניים. הדאגות והפחדים תופסים יותר ויותר מקום. על מה שיהיה שם, ועל מה שאנחנו משאירים פה.
שבוע אחרון לפני פרידה יצא לדרך, מירוץ חסר סיכוי להספיק כל מה שאפשר, להתחבק עוד חיבוק אחרון ועוד אחד, להכניס עוד קצת בית לכיסים (כי במזוודות כבר לא נשאר מקום).
עוד קצת ויוצאים לדרך.