אין לי אויר.
אני עומדת שם, במקום ששמור לאוהדים, ואין לי אויר.
אני צופה בהם עולים על המגרש, כל אחד בתפקידו. הוא שוער, היא חלוצה.
לכל אחד קבוצה שונה, נבחרת אחרת, לו"ז אימונים ומשחקים שונה. אבל כללי המשחק אותם כללים. והמאמץ האדיר שהם צריכים להשקיע, על המגרש ומחוצה לו, דורש מהם משאבים דומים.
לשניהם אהבה גדולה לכדורגל. נגה משחקת במועדון הכדורגל עירוני ראש העין, נעם משחק במכבי אורנית.
ואנחנו, הורים לכדורגלנים צעירים, מוצאים את עצמנו שוב ושוב יושבים ביציע, ומתבוננים ממרחק על המכשולים, האתגרים, המאמצים וההצלחות. נעים בין עידוד רועש מאוד לבין מתח עוצר נשימה רועם בשתיקתו.
מדי פעם צועקים לשופט שהוא לא רואה או לא שומע, מזהים את הבורות במגרש השבור, ברצפה העקומה. צועקים להם לקשור את השרוך השורר, מבקשים תנאים רכים יותר לילדים האלו שלנו, שכבר רצים לבד על המגרש, מנסים לנוע בעולם הזה לפי כללי המשחק הקשוח.
בשנים האחרונות החלפנו להם את המגרש כמה פעמים. בכל פעם נדרשו ללמוד מחדש את הכללים של הקבוצה המארחת. פעם ברילוקיישן לאוזבקיסטן, פעם ברילוקיישן לדרום קוריאה, השנה גם ברילוקיישן חזרה הביתה לישראל, ובקיץ הקרוב למגרש הבא – באפריקה.
נכון, כדורגל זה כדורגל, המשחק הוא אותו משחק בכל מקום. אבל האופן בו את משחקת את המשחק משתנה מאוד בהתאם למקום ממנו באת ולמקום אליו הגעת ואליו את מנסה להשתייך.
וכן, אני מודעת למטאפורה הדרמתית לפיה השוויתי כרגע את הכדורגל לחיים עצמם, אבל מי שמגדל כדורגלנים.ות בבית מבין שזו השוואה בכלל לא דרמתית, אלא די תואמת למציאות.
הרי כדי לשחק כדורגל טוב צריך הרבה יותר מכושר טוב, סיבולת לב ריאה, ותרגול של המשחק. כך גם בחיים – לא מספיק לקום בבוקר.
לא מספיק לעשות רילוקיישן, להחליף תפקיד בעבודה, או לעבור דירה.
החלק המנטאלי של המשחק הוא שיקבע כמה טוב תצליח לשחק על המגרש, ואיך תיראה העונה כולה.
בשנים האחרונות, עם מסעות הרילוקיישן שלנו, כולנו נדרשנו שוב ושוב להגיע לקבוצה חדשה, למצוא את מקומנו בתוכה, לעלות למגרש – ולשחק. להבין את הניואנסים של המשחק המקומי, לפי התרבות והמנטאליות המקומית, לחטוף כמה פאולים, לקבל כמה שפשופים בברך, ולקום שוב. להתנער ולהמשיך לרוץ לכיוון השער.
מדי פעם להבקיע איזו גול, כמו אז כשהצלחתי לנהל שיחה שלמה ברוסית ולהסביר בחנות מה אני מחפשת, או כמו אז כשהיא הצליחה לכתוב חיבור של 3,000 מילה באנגלית לעבודת המחקר בכתה. ולפעמים גם להחמיץ איזה גול, להיתקע בקורה, או לקבל איזו קרן, שמחייבת אותנו לעמוד באומץ למען המטרה שלנו, גם במחיר של פגיעה בחלקים רגישים במיוחד…
ואני, מוצאת את עצמי יותר מדי פעמים בשבוע, יושבת רחוק מדי, מחוץ למגרש, נאלצת לתת להם להילחם לבד על הכדור, למצוא חבר.ה למסור לו או לקבל ממנו, הזדמנות להבקיע.
אני צופה בהם חסרת אויר ומלאת חששות, מתפללת שלא יפגעו בה, שלא יכניסו לו גול, שלא ישימו להם רגליים, שהשופט יהיה הוגן. אבל הם, הם כבר שחקנים משופשפים במשחק הזה. של הכדורגל ושל החיים. כבר יודעים להעלות דופק ולהסדיר נשימה, ליפול ולקום. לספוג גול כואב וגם להבקיע לא מעט.
רק לי זה עדיין כואב כל כך לשבת ביציע, לצפות בהם מהצד, בלי אויר. מחזיקה את עצמי לא להתפרץ למגרש, לא לסתום את הבורות, לא לתקן את השופט (שאף פעם פעם לא רואה מספיק טוב), לא להגיד למאמן שעשה בחירה לא נכונה כשלא בחר בהם לפתוח, ולא להתעצבן מדי על השחקן.ית מהקבוצה היריבה שהעזו לחבל בניסיון שלהם לכבוש עוד איזה שער.
ובלילה, מאוחר, אני שוטפת את הבוץ מהמדים, מניחה את המגנים בצד, דוחפת את המדים למכונת הכביסה ומכינה אותם עבורם, לפעם הבאה שיעלו על המגרש. וזורקת איזו תפילה שלא יפצעו, שהמשחק יהיה הוגן, שימצאו את המקום שלהם בקבוצה החדשה, ושיזכרו שהם שווים יותר מכמות הגולים שהבקיעו או של אלה שבלמו מלהיכנס לשער.
כי בחיים האמיתיים, מה שחשוב זה לא כמות הגולים, ואפילו לא בכמה אליפויות הקבוצה זכתה. זה בעיקר היכולת לרדת ולעלות על המגרש שוב ושוב ושוב.
ולהיות הורים, זה להצליח לשבת מהצד, ביציע, לראות אותם ברגעי התסכול על הספספל, או ברגעי השבר של ההפסד, או ברגעי הכאב של פציעה, מבלי לרוץ להציל אותם. וגם לראות אותם כובשים איזה גול, קוטפים איזה ניצחון ולהרגיש את הלב מתפוצץ מאושר כאילו החיים שלך היו תלויים בגול הזה. וכל זה כשגם אנחנו בעצמנו צריכים למצוא את המקום שלנו במגרש הזה. למצוא קבוצה חדשה להרגיש בה שייכים, לבחור את העמדה הנכונה לנו לשחק בה, ולהבין את הדקויות של כללי המשחק המקומי.
הניסיון שצברנו במגרשים שונים בארץ ובעולם, במשחקי בית ובמשחקי חוץ, הופכים את המשחק למוכר יותר, אבל לא בהכרח לפחות מאתגר.
לא תמיד השופט הוגן, לא תמיד כל השחקנים בקבוצה הם בדיוק אלו שהיינו בוחרים בהם, ולא מכל הפציעות קל להתאושש. אבל אנחנו עושים את זה.
בעוד חמישה חודשים ניפרד מקבוצת הבית, מנבחרת ישראל, ונעבור שוב, בהשאלה, לשחק בקבוצה אחרת.
בינתיים, אמשיך לצעוק מהיציע בעברית, לעשות להם קצת פאדיחות, ולהיות גאה במי שהם הופכים להיות. על המגרש ומחוצה לו. וגם בנו, ההורים שלהם, שצועקים, בלי אויר, מהיציע.