וואוו, איזה שבוע זה היה!
כבר ביום ראשון בלילה, כשמצאתי את עצמי יושבת על המחשב עד 2 בלילה, מעצבת בקנבה את הלו"ז המשפחתי לחודש הבודד שנשאר לנו עד הטיסה, הבנתי שזהו. הגענו לרגע הזה. לתקופה הזאת במעבר שבה הגיע הזמן להעלות הילוך עם האריזות, לתכנן כל משבצת בלו"ז שהולך ומתמלא בקצב מהיר במיוחד, לוודא שאנחנו לא מפספסים שום דבר ואף אחד בחודש הלחוץ הזה.
יומיים אחר כך כבר התחלנו לארוז ולנפות שוב את הציוד שאגרנו, חוזרים לאותה תכנית ריאליטי בה צריך להחליט מה ממשיך איתנו לפרק הבא וממה אנחנו נפרדים כבר עכשיו. ריאליטי כל כך מוכר וקשוח.
הארגזים האחרונים מהמעבר האחרון שלנו, רק בני פחות משנה, סוף סוף נפתחו ופורקו, וחלק מתכולתם מיד נארזה שוב אל ארגזים חדשים, של חברת האריזה התורנית. באופן מפתיע האריזה השרתה בי רוגע. משהו בעובדה שאפשר לסמן וי על חלק מרשימת המשימות הבלתי נגמרת שלנו הייתה מרגיעה במיוחד. בעוד שאת האחרים סביבנו זה פחות הרגיע.
משם השבוע רק הלך והתגבר. מסיבות פרידה של הילדים מהחברים, מהחוגים, מכל מה שהצליחו לבנות כאן בפחות משנה. יום חמישי כבר היה אירוע השיא של השבוע – התעוררתי אל בוקר יום הולדת 39 שנפתח כמיטב המסורת המשפחתית שלנו עם בלונים ושירי יום הולדת בתוך המיטה, והמשיך אל יום של חגיגות והודיה גדולה על מה שיש, געגוע גדול לאבא שלי שלראשונה לא יברך בחמשיר בחרוזים ליום ההולדת.
יצא במקרה שביום ההולדת גם התקיים טקס הענקת תואר הדוקטורט שלי. תואר שסיימתי רשמית לפני שנה, ממש שבוע לפני החזרה שלנו לארץ מקוריאה. במשך שנים ישבתי עם המחשב במלונות, בתי קפה, דירות זרות, בישראל, אוזבקיסטן ודרום קוריאה. כשהחלטנו לצאת לרילוקיישן נרשמתי ללימודי הדוקטורט כדי להבטיח שאני לוקחת איתי אל המסע הזה פיסה ממני, מדפנה של ישראל. קיוויתי לסיים אותו לפני החזרה הביתה בסוף המסע, וגם הצלחתי, כנגד כל הסיכויים.
התלבטתי מאוד אם ללכת לטקס. אחרי שנים קשות ומאתגרות, שעם ההשלכות שלהן אני מתמודדת עד היום, הרגשתי שזה פרק שאני רוצה לשים מאחורי, אבל לא יכלתי שלא לאפשר למשפחה המדהימה שלי לחגוג ולשמוח בטקס מרגש שכזה. כשאיתן שאל למה אני צריכה לשים את התלבושת המוזרה הזאת של הגלימה והכובע, הסברתי לו שאחרי שבוע של מסיבות סיום בגנים ובבתי הספר, זו מסיבת הסיום של אמא.
הם הגיעו חמושים בשלטים, מלאים בהתרגשות ומפוצצים בגאווה. ושוב, רק האבא הזה שלי היה חסר שם. הוא שהיה נוכח בכל שלושת טקסי הענקת התארים הקודמים, בשמש הקופחת, חיבק, התרגש ועודד.
אחרי הטקס המשכנו את חגיגות יום ההולדת בסוף שבוע רגוע שאפשר לנו למלא את הריאות באויר ולהתכונן לחודש האחרון הזה בארץ, לפני הטיסה אל הפרק הבא במסע, אל ניירובי, קניה.
הספירה לאחור הפכה לספירה של ימים במקום של חודשים, הארגזים מתחילים להיערם שוב אחד על השני, ממתינים לחברת האריזה שתגיע בקרוב להעמיס הכל על המכולה שתצא לפנינו לדרך.
זה באמת היה חתיכת שבוע, כדברי הקרמבו "התחלנו הכי מהר שלנו ולאט לאט מגבירים"- ממחר נעלה עוד הילוך: בסימון וי על משימות מהרשימה, באריזות, במסיבות הפרידה ובחיבוקים אחרונים עם האהובים שלנו לפני שנמצא את עצמנו שוב על הטיסה, עם ארבעה ילדים ו-15 מזוודות, בדרך אל הרפתקה חדשה מלאה בחוסר וודאות. לא יודעים מה היא תביא איתה, אבל בטוחים שמה שאנחנו מביאים איתנו יספיק לנו כדי להנות מהדרך.