כשהתותחים רועמים, מסתבר שהמוזה לא שותקת
כשחזרנו לארץ בקיץ האחרון הבטחתי לעצמי שאנצל את השנה הזאת הכי טוב שאפשר. לבלות זמן עם משפחה וחברים, לבסס עוד יותר את העסק, למצוא את הזמן והכלים להגשים את החלומות שמחכים לתורם.
כן, אני יודעת, הרבה ציפיות משנה אחת כל כך קצרה. כבר אז ידעתי שזה ניסיון כמעט אבוד מראש להספיק את הכל. לאט לאט עידנתי אותו. הקצב הפך פחות מטורף, וגם זמן משפחתי לבד בבית הפך להיות מטרה נעלה לא פחות מלהספיק עוד משהו ברשימה האינסופית.
ועדיין, יש כמה חלומות שסימנתי מראש שזו תהיה השנה שאתן להם מקום. ביניהם החלטתי לעשות משהו עם החלום על הספר שתמיד חלמתי לכתוב.
אז לפני ארבעה חודשים, בגלגול החיים של לפני מלחמת איראן 2, נרשמתי באומץ גדול לריטריט לכתיבת ספר של הוצאת 'התחנה'.
מעולם לא השתתפתי לפני בריטריט מכל סוג שהוא וגם לא באף סדנת כתיבה. אבל חשבתי לעצמי שאם כבר אז כבר. שארבעה ימי ניתוק במדבר אולי הם מה שיתנו לי את יריית הפתיחה של המסע אל הספר.
זה היה מרגש מאוד לקבל החלטה שכזאת, אבל כשהתקרב תאריך הריטריט – כשבוע וחצי לתוך המלחמה הנוכחית, ההתרגשות התחלפה בהתלבטות כבדה מתובלת היטב ברגשות אשמה. איך אשאיר אותם בבית, בזמן אזעקות ומלחמה, ואסע לי לריטריט במצפה רמון לבשל איזה חלום? איזה פרצוף יש לי למקם את עצמי בראש סדר העדיפויות בזמן חירום? כאילו שבזמן שגרה אני דוגרת על המקום הראשון הזה.. וגם הוא במילואים ומי יהיה עם הילדים ומה זה קשור עכשיו, ואיך אצליח בכלל להתנתק ולהתכנס למטרת הריטריט כשהראש בכלל איתם בבית? כל השאלות הציפו ועוררו מאבק פנימי קשוח.
הוא עודד ותמך והפעיל לחץ לא מתון בכלל. אמר את כל הדברים הנכונים. "מגיע לך. לכי על זה. גם אם יצאו מזה רק כמה לילות שקטים רצופי שינה על מיטה ולא על מזרונים בקרבת מרחב מוגן זה יהיה שווה את זה". הוא אמר, והיה בזה משהו. היה בזה המון.
הוא ביקש וקיבל פטור מהמילואים לכמה ימים ואני ארזתי לי תיק לאט לאט. עדיין מתלבטת, עד הלילה שלפני.
כשהגיע הבוקר לא החלטתי עדיין אם אני יותר אמיצה או יותר משוגעת נפרדתי מהם בנשיקות ויצאתי אל הדרך. עליתי לרכב עם משתתפי הריטריט שהגיעו מכיווני והציעו לי טרמפ, אותם מעולם לא פגשתי לפני, ומצאתי את עצמי במצפה רמון. מוקפת בחבורת אנשים מיוחדים, סופרים מנוסים יותר ופחות ששימשו לי מרחב מוגן חלופי לבריאת חלום.
הרעיון שקיוויתי לו הגיע ביום השני. נולד שם לספר, ודמויות, ומערכות יחסים שמרמזות על הטוויסט בעלילה שעוד יבוא. מדי פעם קפצה איזו התראה, איזו כתבה על נזקי המלחמה מהיום שחלף, איזה מטוס קרב נשמע מפלח את השמיים של המדבר, אבל גם הרעש שלהם לא הצליח להשתיק את המוזה. עוד ועוד מילים נכתבו, נמחקו, ונכתבו שוב. זה מתחיל.
כשהתקשרתי אליהם ביום הראשון גפן שאלה אם כבר סיימתי את הספר. ביום השני נעם שאל אם אפשר שידפיסו לי "כמה פרינטים" מעותקי הספר כדי שהוא יוכל למכור אותם ולהרוויח קצת כסף, נגה הפצירה בי לקרוא לגיבורה על שמה או לפחות לכתוב הקדשה לכבודה בכריכה ואיתני דאג להגיד לי בכל שיחת טלפון שהוא אוהב אותי, ממש אוהב אותי. כל אחד עודד ותמך ופרגן בדרך שלו. אז מי אני שאעז לאכזב אותם ולא להגשים את החלום.
הייתי צריכה להסביר שיש חלומות שלוקח זמן להגשים. שיש דרך לעבור עד שיראו אור.
ממש עוד מעט אשוב הביתה אליהם, ואל המזרון על הרצפה ליד המרחב המוגן, ואל ההתראות התדירות, והוא יחזור למילואים. בעוד ארבעה חודשים נעלה על טיסה לניירובי, הם ואני וטיוטת החלום, בתקווה שהמסע ביבשת הרחוקה יוסיף למוזה, ושהחלום עוד יראה אור.