אצלנו זה תמיד בקיץ ותמיד משתלב בעונה החמה של ימי ההולדת המשפחתיים, מה שהופך את התקופה הזאת לעמוסה במיוחד וגם לקיצונית במיוחד במנעד הרגשות שאפשר להגיע אליהם ביום אחד. חוויה ממש…
התנועה בין "אני לא רוצה לעזוב" לבין "איזה כיף הולך להיות לנו" היא תנועה חדה מאוד. דוקרת ממש.
כל חגיגת יום הולדת הופכת מיד גם למסיבת פרידה, כל מסיבת סוף שנה רק מדגישה את כל הדברים שמסתיימים איתה.
כמו העצמאות של ילדים שחוזרים ברגל מבית ספר ועוברים במרכז המסחרי לגלידה או מנת פלאפל. כמו קניות בסופר של מוצרים מוכרים עם טעם של בית ורשימת מרכיבים בעברית.
כמו הספונטניות של לקפוץ לחברים אחר הצהריים או לשבת עם חברה לקפה אחרי שהילדים נרדמים.
או כמו חברים וחברות, שמדברים כמונו, מרגישים כמונו, חיים מציאות כמו שלנו.
וככל שהימים עוברים, גם ההתרגשות לקראת המקום החדש גוברת. אם להיות כנה כרגע זה קורה בעיקר אצלי. אני חושבת שהאחרים עדיין עמוק בכאבי הפרידות. גיליתי בשנים האחרונות שהיכולת להסתכל קצת קדימה אל עבר החלקים הטובים בחוויה שעוד מחכה לנו, עוזרת לי להתמודד עם הכאב שבפרידה.
לא פשוט להיות זו שמחזיקה את התקווה לטוב, בזמן שסביבי יש מי שחווה כאבי פרידה בעוצמות גבוהות.
למרות הניסיון שלנו במעברים, כל מעבר הוא שונה. הילדים בכל מעבר הופכים גדולים יותר, וגם אנחנו.
הם כבר לא קטנטנים שמשתרכים אחרינו לכל מקום (חלקם לפחות). יש להם דעות ועמדות ואין להם בעיה להשמיע אותן. ולא תמיד בדרכים שנעים לשמוע (גיל ההתבגרות המקסים).
לכן היה ברור לי שבהחלטה על המעבר הזה הם יקחו חלק פעיל. כל אחד לפי גילו.
שיתפנו אותם כבר בשלב מוקדם בתהליך, התלבטנו איתם ולידם בקול. פרסנו יחד על השולחן בסלון שבמרכז הבית את היתרונות והחסרונות, את המחירים והרווחים. כל אחד לפי גילו.
הסברנו שמספיק שאחד מאיתנו יחליט שזה לא בשבילו והוא לא רוצה – וזה לא יקרה. אנחנו לא מוכנים לגרור אף אחד לשדה התעופה.
וככה התקבלה החלטה פה אחד. הולכים על זה (וגם זה שהבטחנו כלב די עזר).
ועכשיו, כשהזמן להיפרד שוב קרוב כל כך, כל הנאומים, הדיונים, השיקולים וקבלת ההחלטות הפכו לזיכרון עמום.
ואני, בתפקיד מחזיקת התקווה, מזכירה את התהליך שעברנו, את הבחירות הבוגרות שעשינו, מבלי לבטל את הכאבים שבסופים ובהתחלות שעוד מחכים לנו.
לא משנה כמה ניסיון נצבור במעברים, הכאב והאובדן שבסופים והתחלות לעולם יהיה שם.
אז אני שומרת לו מקום של כבוד. אין מה לנסות להלחם בו, לברוח ממנו או להתעלם ממנו. לעשות שינוי זה כואב. לגדול זה לא נוח ולבחור בדרכים לא מוכרות זה מפחיד. נקודה.
אבל המסע בדרך לכל אלו, המסע הזה מביא איתו כל כך הרבה. הרבה הזדמנויות, הרבה למידה, הרבה תובנות ובגרות ולבד וביחד.
אז דווקא עכשיו, בעונת הפרידות וימי ההולדת וסוף השנה, אני משתדלת להזכיר להם וגם לי שאפשר גם וגם. גם מפחיד וגם מרגש. גם לקיחת אחריות וגם חסר שליטה. גם מוכר וגם חדש. גם וגם. גם "אני לא רוצה לעזוב" וגם "איזה כיף הולך להיות לנו".
בעוד 51 ימים של חגיגות ופרידות, נעלה על הטיסה אל הפרק הבא במסע. אל מקום בו אני מחזיקה תקווה גדולה שגם שם יהיה לנו טוב ונעשה המון טוב, וגם נתגעגע המון.
*בתמונה: מסיבת פרידה מהחברות הכי הכי