מחר יגיעו האנשים של חברת האריזה, ושוב, בפעמים החמישית בשש השנים האחרונות (!!!) אנחנו נארוז את חיינו לתוך ארגזים שידחסו אל תוך מכולה ענקית שתשלח אל היעד הבא שלנו.
כשנתאחד שוב, אנחנו והציוד, כבר נהיה אחרים.
כבר נהיה אחרי שעברנו דרך. אחרי שהסתובבנו עם מעט הציוד שהשארנו לנו דחוס בתוך (יותר מדי) מזוודות, עוברים ממקום למקום עד לטיסה, עד להתמקמות בבית אחר. כבר נהיה תקופה ביעד החדש, כבר נלמד דבר או שניים על המקום אליו אנחנו מגיעים.
כשנפגוש את הדברים מהבית לאוכל שלנו יהיה טעם אחר, לכביסה יהיה כבר ריח אחר, הקפה יהיה שונה, וגם קצת אנחנו.
כשהמכולה תגיע אלינו, נצטרך שוב לפרוק את הארגזים ולמצוא מקום לכל הדברים שלנו על המדפים ששם, בין הקירות הזרים בניסיון להפוך אותם לבית רחוק מהבית.
הניסיון הרב שלנו באריזות ופריקות כבר לימד אותנו שיעור או שניים ואני חולקת אותם כאן בתקווה שישרתו גם אחרים:
- אי אפשר באמת לשלוט באירוע הזה – לא משנה מה נעשה וכמה ננסה אריזה היא סיוט. הימים שלפני הם כאוטים, תמיד זה מרגיש בלאגן גדול. כן, גם לא מדבקות צבעוניות על הארגזים לפי חדרים, גם לא מסקינטייפ בצבעים שונים, גם לא כיתוב בטוש ענק על כל ארגז. פשוט לא. זה תמיד יהיה בלאגן. עם כל ההכנות המקדימות, עם כל הניסיונות לשלוט באיך שהיום הזה יתנהל, אין לכם באמת שליטה מלאה על האירוע. כשנכנסים אורזים לבית שמתפרסים בחדרים השונים בו זמנית ותפקידם לארוז הכל וכמה שיותר מהר, אתם לא באמת יכולים להיות בכל מקום כל הזמן ולהיות בשליטה מלאה. אתם יכולים לעשות הכי טוב שאתם יכולים, וזה פשוט יצטרך להספיק. שיעור כואב לפריק קונטרול כמוני, אבל שיעור חשוב. אני עושה כל מה שיכול לתת לי תחושה של שליטה אבל ביום האריזה לומדת גם לשחרר מכל מה שלא בשליטתי. אין ברירה אחרת.
- עבודת האריזה האמיתית מתרחשת בימים שלפני יום האריזה– כולם חושבים שאם חברת אריזה באה ואורזת את הציוד שלנו אז אנחנו לא באמת צריכים להתעסק בזה. האמת היא שעבודת הניפוי והפרידות מהציוד שלא ממשיך איתנו הלאה, היא העבודה הקשה באמת. כל ילד צריך להחליט ממה הוא נפרד, איזה ציור מהגן נשאר מאחור, איזה צעצוע כבר לא מתאים, איזה זכרונות לקחת ואיזה לא. זו עבודה פיזית ורגשית לא פשוטה. התנועה האינטנסיבית בין תחושת שחרור ו'ניקיון פסח' שכזה לבין עיסוק מוגבר בפרידות וסיום, היא קשה. ובתוך כל הבלאגן, שקיות האשפה המתמלאות והארגזים, צריך לזכור לתת לה מקום.
- מעט זה הרבה – הציוד שעלה לגמר וזכה להישאר איתנו לתקופת המעבר ולהידחס לתוך מזוודות במקום לתוך ארגזים, הוא זה שילווה אותנו בשלושת החודשים של תקופת הביניים הנוראית. בתקופה הזאת אנחנו מגלים כל פעם מחדש שאפשר להסתדר די בקלות עם מעט בגדים, מעט קוסמטיקה, מעט משחקים, מעט הכל. מה שמדגיש את ההבנה שביום יום שלנו אנחנו מוקפים בהרבה יותר מדי ציוד שאנחנו לא באמת זקוקים לו. תובנה שאנחנו מקווים שתשפיע עלינו במועד פריקת הארגזים ותעזור לנו להיפרד מעוד כמה דברים לא חיוניים, אבל לא תמיד זוכרים אותה במפגש האיחוד המרגש עם הדברים מהבית.
- יום האריזה הוא מערבולת של רגשות – אחרי שבועות של הכנה היום הזה סוף סוף מגיע, הסיכוי שתשנו טוב בלילה שלפני הוא אפסי, כך שאתם פותחים את היום הזה עם אפס שעות שינה ועם רמות התרגשות בשמיים. יכנסו אליכם הביתה אנשים זרים במבט שאנן, שלא יבינו את גודל האירוע. אתם תסתובבו להם בין הרגליים כשהם יעטפו כל פריט שביר בפצפצים וידחפו אותו לתוך ארגז. כל התקדמות של היום הזה תצליח גם למלא אתכם בהתרגשות (גם אם חשבתם שאי אפשר להתרגש יותר מזה אחרי כל כך הרבה פעמים), גם בכאב על הפרידה מחפצים יקרים עם תקווה גדולה שלא יקרה להם רע בדרך ליעד, וגם בהבנה הכואבת שהפרידה מהבית, מהחברים והמשפחה הופכת להיות קרובה יותר מתמיד. המעבר בין דמעות של התרגשות, דמעות של פרידה, כאב, געגוע, שמחה, הוא חד ובוטה. תמצאו מישהו שמבין את זה ופנוי לתמוך בכם. כן, גם אתם צריכים תמיכה, לא רק הילדים.
- קחו אתכם במזוודה דברים שיגרמו לכם להרגיש בבית– לוקח זמן עד שהמכולה תגיע אליכם, בינתיים אתם כבר תגיעו לדירה החדשה והזרה ותתחילו את תקופת ההסתגלות המאתגרת. נכון שאמרתי שמעט זה הרבה (שיעור מספר 3), אבל בתוך המעט הזה קחו אתכם כמה תמונות קטנות לתלות על הקיר או להניח על שידת הטלויזיה. איזה ציור שהחברים הכינו לו בגן, איזה תמונה ממסיבת הסיום עם החברות מהכתה. אולי אפילו את המצעים שהם אוהבים לישון עליהם. כשתיכנסו אל הדירה החדשה, הניחו להם על המיטה או תלו על הקירות את אותם הדברים הקטנים שיהיו תזכורת לאנשים ואירועים שגרמו להם להרגיש בבית, עד שהציוד שבמכולה יגיע וישלים את העבודה. אתם תתפלאו לגלות כמה הדברים הקטנים יכולים לעזור להם וגם לכם להרגיש יותר בבית.
אלו השיעורים הגדולים שאספתי, כאילו על אריזת מכולה אבל יותר על החיים: שיעורים על פרידה מכל מה שכבר לא משרת אותנו, על תהליכים של סיום ושינוי, על עיטוף עדין של הדברים השבירים בחיים שלנו, שיעורים על שחרור מהצורך בשליטה, שיעורים על בית וגעגוע, על מי שאנחנו ומי שעוד נהיה.
אז מחר שוב, נארוז את חיינו לתוך ארגזים שידחסו אל תוך מכולה ענקית שתשלח אל היעד הבא שלנו – ניירובי, קניה. מקווה לאסוף עוד כמה שיעורים חשובים בדרך.