אני מתחילה להתרגש.
לא חשבתי שזה יבוא בשלב הזה. אבל זה מתחיל.
אתמול היה כאן נציג של חברת האריזה. הוא העריך את התכולה ואת העבודה שמצפה לצוות שלו, והשאיר כאן כמה ארגזים כדי שנוכל אנחנו להתחיל לארוז. ואנחנו, שהגענו לכאן רק לפני 10 חודשים, עדיין מחזיקים כמה ארגזים שלא נפתחו עוד מאז. אנחנו, שעומדים לארוז בפעם החמישית (ובקרוב גם לפרוק בפעם החמישית) בפחות משש שנים, כבר יודעים דבר או שניים על אריזה ופריקה. על סופים והתחלות.
ועדיין, כל הניסיון בעולם, לא הופך את המעברים האלו לקלים יותר. רק לקצת פחות חסרי וודאות. וזה משהו שאנחנו לא מקלים בו ראש.
גם בעלת ניסיון כמוני, עדיין מתרגשת מהמעבר הקרוב. בכל זאת, לא בכל יום עוברים לגור באפריקה.
רכבת ההרים הרגשית המוכרת לנו כל כך שמאפיינת את התקופה הזאת הגיעה גם היא. כל אחד מבני הבית תפס מקום נוח בתוכה, והלופים של הירידות והעליות לוקחים אותנו בכל יום לרגשות אחרים. מסיבות הפרידה מתוכננות לפרטי פרטים, רשימות המשימות לחודשיים וחצי הקרובים מתמלאות בקצב מהיר ובכל מחיקה של משימה מהרשימה מצטרפות עוד שלוש במקומה.
כשעברנו בפעם הראשונה, לאוזבקיסטן, הקורונה צבעה את הכל. אני הייתי סגורה בסגר הרמטי עם הילדים בבית, והוא טס לבד לביקור הכנה ביעד הזר והלא מוכר הזה כדי להכין את מה שאפשר לקראת בואנו. כשהגענו לשם בפעם הראשונה הוא כבר הכיר מעט, ואני והילדים התבוננו בעיניים פעורות לרווחה, מנסים להבין לאן הגענו. יחד איתם למדתי מאפס את הרחובות, את הכבישים, את המרכולים והשווקים. לעולם לא אשכח איך בשבוע הראשון באוזבקיסטן, כשהרחובות עוד ריקים בחסות הקורונה ובחוץ 50 מעלות חום שמאפיינות את הקיץ האוזבקי, התהלכתי ברגל עם 3 ילדים קטנים אל הפיצריה בקצה הרחוב, מנסה לתרגם את התוספות לפיצה שכל אחד מהשלושה רוצה. זה היה קשוח.
כשהתכוננו למעבר מאוזבקיסטן לקוריאה, לא יכלתי להשאיר 4 ילדים קטנים במדינה זרה, ולטוס יחד איתו לביקור הכנה. אז גם בפעם ההיא הוא ביקר לבד לפנינו, ואני שוב הגעתי עם אותו מבט פעור יחד עם הילדים, אל המקום הזר והחדש. יחד איתם למדתי שוב את הרחובות, את הכבישים, את חנויות הנוחות והשכונה. גם את ההתחלה הזו לא אשכח, את הקיץ הקוריאני הלח והגשום כל כך, אותי ואת ארבעת הילדים יושבים בבית קפה קוריאני קטן, מכרסמים את המאפה הראשון המוכר שנגלה מהויטרינה של הקינוחים, מנסים להבין איך קיץ וגשם חזק כל כך הולכים יחד.
כשחזרנו לשנה לארץ, לאף אחד מאיתנו לא באמת הייתה הכנה. לא כי לא צריך אלא כי אי אפשר באמת היה להתכונן למציאות שחכתה לנו פה. בעשרת החודשים שעברו מאז שהגענו קרה כבר כל כך הרבה. כאן, במקום הזה, בבית הזה, הכנה זאת פריווילגיה שלא תמיד זמינה. עשינו את ההכי טוב שלנו להתכונן למציאות של מלחמה ואזעקות, של עצמאות ומשפחה וחברים בעוצמות שאנחנו מכירים מפעם והילדים כבר הספיקו לשכוח. ואנחנו, בעלי מומחיות בהסתגלות למקומות ומצבים חדשים, מבלי להתכונן מראש, הצלחנו גם הפעם למצוא את המקום שלנו שוב.
ועכשיו, הגיע שוב הזמן הזה שבו אנחנו מתחילים להתכונן למעבר המתקרב. ופתאום האפשרות שלי להצטרף אליו לביקור ההכנה במקום החדש שיהפוך בקרוב לבית שלנו, הפכה להיות רלוונטית. ואני מתחילה להתרגש. להתרגש מהאפשרות לדעת מעט יותר, לאסוף מעט וודאות, להשיג מעט תחושת שליטה, ולהגיע עם עיניים קצת פחות פעורות כשהמעבר עצמו יגיע.
מחכה לגלות את הרחובות והכבישים והמרכולים והשווקים בלי ארבעה ילדים שצועקים תוספות לפיצה או מחפשים משהו מתוק ומוכר והתנחם בו.
גם לביקור ההכנה יש הכנה, יש רשימות נפרדות ולו"ז נפרד, בניסיון נואש להיפגש ולראות את כל מי ומה שאפשר להספיק בביקור הקצר, שיתן לנו כמה שיותר מידע על החיים שמחכים לנו שם. בפעם הראשונה אראה את הבית בו אגור לפני שנגיע אליו, אראה את השכונה, ואת בית הספר. אפגוש את המורות והגננות, ואבחן מקרוב את המדפים בסופר מרקט המקומי.
הפעם אוכל סוף סוף לחלוק את המבט הפעור שלי יחד עם המבט הפעור שלו. נלמד יחד. שנינו. נשאל יחד שאלות, נאסוף יחד וודאות. גם אם מעט. לצד ההתרגשות יושבת עלי תחושת אחריות גדולה, כלפיהם. שנשארים כאן בקייטנת סבתא הכל כלול, מחכים בציפייה לתוצאות הממצאים של המחקר שלנו על הבית הבא שלנו. אני יודעת איך זה להיות במקום הזה, יודעת איך זה מרגיש שהצמא לוודאות מייבש את הגרון, והכמיהה למעט שליטה מגבירה את דפיקות הלב ומזמינה חששות וספקות. אני יודעת.
אז אני מתרגשת, ולוקחת ברצינות את התפקיד החשוב הזה. ללקט פיסות של ביטחון. עבורי, עבורם, עבורנו. בקרוב אטוס לאפריקה, לביקור הכנה קצר לקראת המעבר שלנו (!), מחכה כבר לראות מה אגלה בדרך.