חודש שאנחנו כאן. רוב הזמן זה מרגיש כאילו אנחנו כאן כבר הרבה יותר. אולי זו ההסתגלות המהירה של הילדים וגם שלנו אל המקום החדש, ההכרות המהירה עם חברים חדשים, היכולת המהירה למצוא את מה שאני מחפשת. ואני מחפשת המון דברים. ככה זה כשעוברים למקום זר וחדש – הכל הופך ללוגיסטיקה. למצוא חומרי ניקוי לשטיחים כי סאני מטפלת בהם – זה לוגיסטיקה, למצוא את חומרי היצירה לפרויקט בלימודים של נגה – זה לוגיסטיקה, למצוא חשמלאי שיתקן את בעיות החשמל הבלתי נגמרות – הכל זה לוגיסטיקה. אבל כשאין ברירה וצריך, מוצאים. למרות שאין לי באמת מושג איפה אפשר למצוא כל דבר וכמה זה אמור לעלות. אני משתמשת בשיעורים ישנים שכבר למדתי מפעמים קודמות. כמו שיעור מספר 1 – "לבקש עזרה". אני שואלת שאלות, אוספת מידע ומסכימה לקבל עזרה כשמציעים לי. זה אף פעם לא היה פשוט עבורי אבל כשאת חדשה במקום זר אין באמת ברירה.
השבוע הסתיים גם השבוע השני של בית הספר.
בשבוע הזה ההורים הוזמנו ל"ערב חזרה ללימודים" (בתרגום חופשי). מעין אסיפת הורים שבה ההורים מקבלים הצצה ללו"ז של הלימודים, לתכניות ולמטרות השנתיות וגם אפשרות להכיר את כל המורים והמורות ולהתמנגל עם הורים אחרים.
כיוון שלנו יש ארבעה ילדים בבית הספר הזה, כל אחד באיזור אחר (גן, יסודי, חטיבה ותיכון), זכיתי להיות 3 פעמים השבוע באסיפת הורים, כשכל אחת מהן נמשכה 3 שעות (!). הגעתי בנעליים נוחות כפי שהיה כתוב בהזמנה ורק אחר כך הבנתי למה.. בשניים מתוך שלושה ערבים כאלה קיבלתי ליד את מערכת השעות של הילד/ה והוזמנתי להיכנס לנעליו – הייתי צריכה לעבור מכתה לכתה לפגוש את כל המורים המקצועיים ולשמוע על תכנית הלימודים של אותו מקצוע והאג'נדה החינוכית של כל מורה ומורה. בין כתה לכתה ניתנו לנו 5 דקות שלמות להגיע לכתה הבאה, בדיוק כמו בלו"ז של הילדים.
באסיפות ההורים של הכיתות הקטנות יותר מצאתי את עצמי יושבת בכיתה עם הורים אחרים, כשכל אחד מאיתנו מתבקש לספר על עצמו ועל הילד שלו. מה הוא אוהב, מה חשוב לי שידעו עליו, במה הוא טוב. כל כיתה הייתה יותר מיוחדת ומרשימה מהאחרת. כיתות שיש בהן סלון ישיבה, פינות רביצה, כיסאות על רגל מתנדנדת מתאימה לאלו שצריכים להזין את הקשב שלהם. הלוחות בכתה היו צבעוניים ומלאים במידע מעניין ומושך את העין ואת הסקרנות. אצל המורה למדעים התחלקנו ההורים לקבוצות וחקרנו ניסוי מדעי, אצל המורה למתמטיקה פתרנו חידה מתמטית, אצל המורה למדעי החברה מילאנו שאלון על השאיפות והחלומות של הילד שלנו לשימוש המורה בהמשך. המורים כולם חזרו על מנטרה דומה לפיה "אנחנו חוגגים כאן טעויות", כי דרך הטעויות שלנו אנחנו לומדים הכי טוב. המרחבים בין הכיתות היו בלתי נגמרים ומזמינים, מה שהקשה על המעבר המהיר מכתה לכתה. באסיפת הורים של נגה פגשתי את המנהלת שסיפרה לי כמה מהממת הבת שלי, באסיפת הורים של איתן שמעתי איך האנגלית שלו כבר חזרה אליו והיום הוא כבר מתקן את האנגלית של ילדים אחרים בגן, אצל גפן פגשתי מורות שבזמן כל כך קצר נראה שכבר הספיקו להכיר את גפן באמת, ואצל נעם חיכו לנו ההורים מכתב שכל ילד כתב. כשהמורה גילה שאני אמא של נעם אמר "איזה תענוג של ילד" ואני כמובן הסכמתי איתו. בין לבין הריצות לכיתות גם היה לי מפגש הורים בתיכון על הטיול השנתי שנגה יוצאת אליו כבר בשבוע הבא (!). היא הולכת לטפס על הר קניה. שזה חתיכת דבר כאן. זה טיול בסימן חוסן והתמודדות עם קשיים. טיול שכולל ארבעה לילות מחוץ לבית, בלי טלפון (!), והרבה שעות טיפוס על הר גבוה, בקור ובגשם, כשבפסגה מחכה להם מחלת הרים בגלל הגובה שמתנשא ל-5,200 מטר (!)
בסוף אסיפת ההורים האחרונה גם היה לי בלו"ז הצפוץ זמן מינגלינג עם הורים אחרים, מה שבקושי נשאר לי כוח או סיבולת לעשות לנוכח השבוע העמוס הזה. פיזרתי קצת חיוכים, לעסתי בנימוס את הספרינג רול ירקות שהוצע ולגמתי מהקפה פילטר בתקווה שיוסיף לי עוד כמה פסים בסוללה. כשהחושך ירד על אסיפת ההורים האחרונה מיהרתי הביתה, אליהם. מבינה טוב יותר את היומיום שלהם בבית הספר המטורף הזה. יודעת עכשיו בדיוק למה הם מתכוונים כשהם אומרים שאין להם זמן לסיים את קופסת האוכל כי הם צריכים להספיק להגיע לכיתה, מצליחה לחבר עכשיו את הפרצוף של המורים לסיפורים שלהם, ומקנאה עוד יותר שלא היה לי גם בית ספר כזה.
ושוב, מזכירה לעצמי שעבר רק חודש מאז שהגענו לכאן. גם אם לפעמים זה מרגיש כמו יותר.
השגרה מתחילה להתגבש. היא עדיין לא יציבה לגמרי אבל מי כמונו כבר יודע שיציבות זה דבר שמוערך יתר על המידה… ממשיכים ללמוד את המקום החדש והזר הזה, וגם אותנו בתוכו.