בראש השנה בשנה שעברה היינו בבית. חגגנו יחד עם המשפחה אחרי 5 שנים של חיים במקומות רחוקים.
ערכנו שולחן גדול, כמו שאנחנו יודעים, רק שאז במקום משפחות חלופיות שאספנו בדרך, ישבה המשפחה שלנו סביב השולחן. את כל חגי תשרי חגגנו עם המשפחות שלנו. ינקנו כל רגע של אווירת חג אמיתית שיכלנו בשנה הזאת. חודשיים אחר כך אבא שלי היקר נפטר, והיכולת לחגוג יחד קיבלה עוד יותר משמעות.
בעוד פחות משבוע נציין את ראש השנה החדשה. ואנחנו שוב נחגוג את החגים רחוק מהבית, עם קהילה חלופית שמצאנו במקום החדש.
בגלל שהמעברים שלנו קורים בקיץ, ראש השנה הופך להיות איזה אירוע גדול בו אנחנו מתכנסים יחד, כמעט כל מי שכבר הספקנו להכיר, סביב שולחן חגיגי של חג. מוצאים את עצמנו מאחלים אחד לשני שיתמו שונאנו, שיסתלקו אויבנו, ושירבו זכויותינו, מבלי שאנחנו ממש מכירים.
כל אחד מביא איזו מנה שמזכירה לו את שולחן החג מהבית שלו, ויחד נוצר איזה שעטנז של מסורות ומאכלים, משולבים מצרכים מקומיים, בניסיון לייצר אווירת חג של ראש השנה.
אחרי חודש רחוק מהבית, שולחן החג הזה הופך, במאמץ משותף, להיות הדבר הכי קרוב לבית שהיה לנו מאז המעבר. עברנו את זה באוזבקיסטן, בדרום קוריאה ועכשיו גם בקניה.
האווירה שלפני החג תמיד חסרה לי. אין ימי סליחות לפני החג, אין תשדירי פרסומת על מבצעים חמים ואין שום עדות בחנויות ובשווקים על חודש תשרי המתקרב או על הסליחות של חודש אלול.
השנה החלטתי למחול ולסלוח, גם, לעצמי, על רגעים במסע הזה:
- סליחה על כל מה שלא הספקתי לפני שעזבנו – האנשים שלא פגשתי מספיק, המקומות שלא ביקרנו בהם, הדברים שנשארו ברשימה. למדתי שיש רשימות שלא נועדו להסתיים ושאי אפשר באמת להספיק הכל. כשעוזבים בית, תמיד ישאר איזה ענין לא סגור, איזו שורה ברשימה, שילכו איתנו לאן שלא נלך.
- סליחה על הגעגוע – שנים של מרחק מהבית, בתקופות של מלחמות כאבות ושמחות משפחתיות גדולות מביאות איתן המון כאב. עברנו רגעים רבים כל כך בהם רק רצינו להתכנס יחד עם המשפחה והחברים שלנו בבית, להתחבק חזק, לכאוב יחד, לבכות יחד, לצחוק יחד, להתרגש יחד. למדתי עם הזמן שגעגוע, וגם הכאב שבא איתו, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים ברילוקיישן.
- סליחה שאני שמה את עצמי אחרונה – כובד האחריות שמגיע עם ההחלטה לצאת לרילוקיישן הוא עצום. הדאגה להסתגלות של כולם סביבי תמיד תופסת את המקומות הראשונים. לפני שאני מספיקה לתקוע רגליים בקרקע החדשה אני לוקחת על עצמי להיות עוגן לכולם ויש לזה מחירים. אני מכירה בזה יותר ועדיין לומדת איך להשתפר בזה.
- על הפעמים שהייתי חסרת סבלנות לעצמי – כשחשבתי שעם הניסיון במעברים אני אמורה כבר לקחת את זה בקלות, על הציפיות הגבוהות שהכל יגיע למקומו עוד לפני שמצאתי מקום בעצמי, על הימים שבהם אני חושבת ש"מה חשבתי לעצמי וזה לא באמת אפשרי". היום אני מגלה יותר חמלה לעצמי, ומבינה שבכל חוויה יש שיעור.
השנה, לקראת ראש השנה המתקרב, אני בוחרת לסלוח גם לעצמי.
על מה שהיה קשה. על מה שלא עשינו מושלם.
על הכאב שמלווה את המעברים, ועל המאמצים הגדולים שלנו להצליח, למרות הכל.
ועל כל הפעמים שבהן פשוט היינו בני אדם בתוך חיים שמשתנים כל הזמן.