היא חזרה מטיול של חמישה ימי טיפוס על הר קניה. ההר השני הכי גבוה באפריקה. והיא עוד לא בת 14.
הסבירו לנו ההורים שזה טיול שהמטרה שלו לפתח חוסן. לתת להם להתמודד עם קשיים ואתגרים, להגיע לתחושת מסוגלות כשהם מטפסים לעבר הפסגה. לכי תסבירי להם שהילדים שלך כבר מומחים לחוסן אחרי השנים האחרונות שהם עברו.
ההכנות לטיול היו מרובות מדי, ויקרות מדי. קנינו הכל. המכולה שלנו עדיין לא הגיעה ליעדה אז הכל חסר.
שק שינה, וצ'ימידן גדול, ומעיל, ובגדים תרמים. הכל.
לפני שיצאה אל חמישה ימי טיפוס בלי טלפון, רחוקה מהבית, חיבקתי אותה חזק ואמרתי לה שאני לא מאמינה שאנחנו לא נדבר חמישה ימים שלמים. היא, ביהירות המאפיינת מתבגרות בגילה המקסים אמרה "זה יגרום לך להעריך אותי יותר" בליווי חצי חיוך שלא הסגיר אם היא יותר מתכוונת או יותר מנסה להיות מצחיקה.
רציתי להגיד לה "הפוך גוטה!" אבל ויתרתי כי ידעתי שהיא לא תבין. החלטתי לתת לטיול לעשות את שלו.
מדי ערב כתבתי לה הודעות לווטסאפ, למרות שידעתי שהטלפון נמצא בחדר שלה, רק כמה מטרים ממני. רציתי מקום לפרוק בו את הגעגועים והדאגה אליה וגם רציתי שתפגוש אותם כשתתאחד עם הטלפון. שתדע שחשבתי עליה. שתדע.
בית הספר המעיט בעדכונים, לפי הגישה של "אם אתם לא שומעים מאיתנו זה אומר שהכל טוב" no news – good news. ואני נשארתי לתהות איך היא? אם היא אוכלת טוב? אם הרגל שלה עדיין כואבת מטיול ההכנה? אם קר לה? אז כתבתי לה. לוואטסאפ שלה. בתקווה לקבל תשובות כשתחזור הביתה.
הטיולים האלו של בתי הספר הבינלאומיים כופים עלינו ללמוד לשחרר מוקדם מדי ובעוצמות גבוהות מדי. שנת הלימודים החלה רק לפני חודש, ובחודש הזה נגה הספיקה לצאת לטיול הכנה של שלושה ימים לקראת הטיול האמיתי של חמישה ימים מחוץ לבית, בלי טלפונים.
בשבוע הבא נעם יצא גם לטיול של חמישה ימים בלי טלפונים, קמפינג בשטח, מפגש עם קהילות בכפרים של קניה שכולל הכנת נייר מגללים של קרנפים (נשבעת שזה אמיתי) והוא רק בכתה ו'.
אחריו גפן תצא עם כתה ג' לטיול של שלושה ימים…
כשהם שמעו שלא מתקלחים בטיול הזה (כי זה טיול שטח), גם איתני הקטן שאל מתי הטיול שלו.
בבוקר החזרה של נגה מהטיול כבר ספרתי דקות. חיכיתי כל כך לראות אותה. לחבק חזק. למרות שלא ידעתי למה לצפות, בלי שמץ של מושג איך היה לה הטיול.
חיכיתי ליד חניון האוטובוסים בבית הספר עם הורים אחרים שנראו כנראה כמוני, קפוצים מהתרגשות, נעים מצד לצד, צדים במבט כל אוטובוס שנכנס לחניון מנסים לסרוק את החלונות בניסיון להבין אם הוא האחד שנושא את ילדם לעבר האיחוד המרגש.
ואז היא הגיעה. ירדה מהאוטובוס עם התיק הענק וידיים מלאות ציוד. חיוך גדול על פניה והליכה מהירה מאוד אל הידיים הפרוסות לרווחה שלי.
כמה חיכיתי לחיבוק הזה! מחצתי, משמשתי, לחשתי כמה שאני אוהבת וכמה התגעגעתי. "גם אני" היא אמרה! גם אני!
בדרך הביתה שמעתי על הקשיים והאתגרים שבטיול האקסטרים הזה. ועל ההתמודדות המטורפת שלה איתם. כמה שאני גאה בה.
דיברנו על פסגות ובעיקר על הדרכים שמובילות אליהן ובסוף מתגלות כדבר האמיתי. זה שיעור חשוב שלמדתי מזמן. שנים שהייתי שוכחת להנות מהדרך בדרך לפסגות שמיהרתי לכבוש. היום אני עוצרת בכל תחנה, לוקחת אויר, מסתכלת אחורה ומעריכה כל צעד. כשאין תחנות עצירה אני יוצרת לי כאלה. גם במסע שלנו, ברילוקיישן, הדרך חשובה יותר מהיעד. ואני מקפידה לעצור, להתבונן, לכתוב, ללמוד מקטע הדרך בכל תחנה. משתדלת לא לשכוח.
הקשבתי לה, התאכזבתי איתה ברגעים המאכזבים, כעסתי ברגעים המכעיסים, התרגשתי במרגשים. ובעיקר התבוננתי בה, מבעד למילים, והתמלאתי גאווה.
התחבקנו מלא וכשהיא הלכה להתקלח (בשעה טובה ומוצלחת) הכנתי לה את המרק שהיא אוהבת והגשתי לה אותו עם עוד חיבוק אחד. "כמה טוב להיות בבית" היא אמרה בחיבוק שאחרי המרק, עם עיניים מנצנצות. ואני, לא יודעת ממה התרגשתי יותר, מזה שהטיול עשה את שלו והיא עכשיו מעריכה יותר, או מזה שרק אחרי חודש וחצי במקום החדש הזה, והצלחתי לגרום לו להרגיש כמו בית.
בטוחה שהיא, וגם אנחנו, עוד תמשיך לכבוש פסגות, ומקווה שלא תשכח להנות מהדרך, אבל בעיקר שלא תשכח שאני כאן, תמיד, מחכה לה בבית, עם מרק חם וחיבוק גדול.